רחוב אמריקאי ע"פ גארי וינוגרנד
- ענר גרין
- Sep 6, 2013
- 3 min read
גארי וינוגרנד היה צלם יהודי אמריקאי שהתפרסם בזכות צילומי הרחוב שלו ברחבי ארצות הברית והיה לאחד מהצלמים המשפיעים ביותר במאה ה 20 על אמנות הצילום בכלל וצילום הרחוב בפרט.
צילום רחוב הוא ז׳אנר גדול באמנות הצילום. כשחושבים על זה , צילום ברחוב מתיחס למעשה לרבים מהצילומים שאנו מכירים בסביבה האורבנית.
אבל למען הדיוק, לא כל צילום ברחוב הוא ״צילום רחוב״. המושג ״צילום רחוב״ מדבר על תמונות בהן הנושא הוא הרחוב בכלל והאדם ברחוב בפרט. דרך החיבור של האדם ברחוב מבקש הצלם להעביר מסר, נקודה מסוימת, הומור וכו׳.
בשנות ה 50 וה 60 התפרסמו שני צלמים שצילומי הרחוב שלהם נשאו אופי מאד מיוחד אך היו שונים בפרשנותם לנושא. האחד הוא הנרי קרטייה ברסון הצרפתי והשני הוא רוברט פרנק האמריקאי.
אופי צילומיו של קרטייה ברסון, שהיה הצלם המשפיע ביותר בתקופתו בתחום הפוטוג׳ורנליזם, היה של צילומי רחוב מסוגננים לעילא ולעילא עם קומפוזיציות מורכבות ומאוזנות להפליא שתיארו את אופי התקופה, ועל כך גדולתו. רוברט פרנק לעומתו יצא למסע צילומי ברחבי ארה״ב בו הביא לידי ביטוי את אמריקה שלו. לא אמריקה הגדולה והחזקה, אלא דווקא אמריקה הקטנה של האנשים הפשוטים השורדים את חיי היום יום. בשונה מקרטייה ברסון, צילומיו ״מלוכלכים״ ואינם באים לתת דגש על היופי הצילומי והקומפוזיציוני של אמנות הצילום, אלא באים להעביר את הסיפור ודעתו של פרנק על אמריקה שלו. לצילומיו של פרנק יש בראש ובראשונה מסר להעביר.
כאשר מביטים בצילומיו של גארי וינוגרנד, קשה שלא לשים לב שאותו מעניינים דברים אחרים כאשר הוא מצלם בניו יורק, לוס אנג׳לס ורחבי ארה״ב. וינוגרנד התפרסם בצילומי הרחוב שלו במנהטן של שנות ה 60. הכרך הגדול ותרבות העולם הגדול היו לבסיס שעניין אותו במיוחד. ימי האופוריה של שנות ה 60 העליזות באים לידי ביטוי בתמונות.
בצילומיו אין נושא חד וברור, מסר או תוכן מוסרי. וינוגרנד מצלם את הדברים החולפים מול עיניו. מצלמתו היא מכשיר העתקה של תקופה, של שברירי רגעים מתוך סצינה שלמה. פרט קטן המעיד על הכלל. בצילומיו נראה העומס של הרחוב. מבטי האנשים המרוכזים במירוץ החיים מבטאים את את הלך הרוח של החיים בניו יורק, את הניכור של חיי העיר, הקרירות והבדידות שבחיים האמריקאים וגם את ההומור שניתן למצוא בהרבה מצבים ברחוב. נדמה שוינוגרנד מביא את החוויה כולה.
להבדיל מהרבה צלמים, אופן עבודתו של גארי וינוגרנד היה צילום אינסטינקטיבי, כמעט אוטומטי. במשך שעות ארוכות הוא היה מסתובב ברחובות העיר ומצלם בעיקר אנשים הנקרים בדרכו, ממרחק קרוב מאד ובלי להתעכב בדיוק של כוון המצלמה לנושא. הוא היה יודע פחות או יותר איך תצא התמונה ולכן לא טרח להתעכב בחישוב מדויק של איפה התמונה מתחילה ואיפה היא נגמרת.
מה שעניין אותו היה האנשים ברגע מסוים. רגע שטומן בחובו רגש, ריח של תקופה, אמיתות של החיים וקומפוזיציה מורכבת ומעניינת. הוא צילם כמעט בלעדית בסרט שחור לבן. בשחור לבן הצופה מתעכב פחות על שילובי הצבע בתמונה ונמשך יותר למבנה ולפרטים הקטנים שבתוכה.
וינוגרנד היה צלם אובססיבי שצילם המון. בכל קנה מידה. את רוב זמנו השקיע בלצלם. גם אם זה היה על חשבון פיתוח הסרטים ועריכת התמונות לאחר מכן. האיש היה פצצת אנרגיה שצילמה מאות אלפי פריימים במשך חייו. לא את כולם הוא הספיק לראות.
גארי וינוגרנד נפטר בשנת 1984 בלוס אנג׳לס והוא בן 56 בלבד.
לאחר מותו התגלו בביתו לא פחות מ 6500 סרטי צילום שלא הספיק עדין לפתח ובהם אלפי פריימים ראויים לתצוגה. הוא גם מעולם לא טרח לקטלג את הסרטים שבכל זאת פיתח ולא הדפיס את רוב התמונות שבהם. הערכות מדברות על כך שבתמונותיו מתועדים קרוב לשני מיליון איש (אחוז מאוכלוסיית ארה״ב של אותה תקופה!). מספר פנומנלי לכל הדעות.
לאחרונה נערכה תערוכת רטרוספקטיבה של עבודתו בה נלקח בחשבון כל היקף עבודתו. בתערוכה הוצגו לראשונה, שלושים שנה לאחר מותו, צילומים משנותיו האחרונות. צילומים שוינוגרנד בעצמו לא זכה לראות. התערוכה שהופקה על ידי והוצגה במוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית (SFMOMA) לוותה בספר המציג באופן השלם ביותר עד כה את עבודתו.
וינוגרנד הצליח להתעלות בצילומיו מעל לזמן ומקום והם רלוונטיים היום כמו שהיו לפני ארבעים שנה בזמן שנלקחו. אופן עבודתו הייחודית הפכה אותו ליחיד במינו ואת עבודותיו לשופעות חיים.
גלריית התמונות המפורסמות של גארי וינוגרנד:
Comentários